מרתון וינה

שלושה חודשים של מסע.

בכל יום שלישי הייתי שואלת את עצמי:

איך ארוץ לאת הארוכה של מחר?

והתשובה תמיד הייתה אותה תשובה, בלי התלבטות:

“פשוט רצה.”

ערב לפני:

מסדרת לי את הבגדים.

מכינה את התמרים, את השתייה.

נעליים, גרביים, גומייה לשיער.

ומלמולי מוטיבציה.

ב-5 לפנות בוקר אני כבר ברחובות.

עיר שלמה עוד ישנה,

ואני רצה.

יש משהו מיוחד ברחובות ריקים…

האור העמום, האוויר הצלול, השקט הזה –

שקט שהוא לא רק שקט של לילה,

זה שקט של ריגוש.

עם הזמן הכרתי את המסלול שלי.

לפי הרגליים – ידעתי איפה אני.

לפי הנשימה – ידעתי כמה נשאר.

וכשהגעתי לחופי תל אביב,

בכל פעם מחדש,

העיניים שלי חיפשו את הכסאות הכתומים.

הייתי מדמיינת את עצמי בסוף הריצה,

יושבת על אחד מהם.

מתמסרת לשקט שאחרי.

בפעמים שרצתי מעל 30 ק”מ,

הייתי מסיימת בללנד, חוף גורדון,

אוכלת חומוס ב-10 בבוקר,

עם גוף עייף ונפש שמחה.

שוב ושוב שואלת את עצמי:

“רצתי את זה? אני באמת רצתי את זה?”

האימון האחרון לקראת המרתון היה 36 ק”מ.

ובסופו – אותה שאלה קבועה:

איך אסיים עוד שישה? מעולם לא רצתי אותם.

ואז הגיע היום הגדול.

מה שקרה במרוץ – עד היום אין לי הסבר.

אני זוכרת שלקחתי תמר.

ואז –

נעלמו לי 6 קילומטרים.

42 דקות של ריצה שלא קיימות בזיכרון שלי.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני רואה את קו הסיום.

500 מטרים לסוף.

התחלתי לרוץ מהר,

יותר מהר מכל מה שדמיינתי לעצמי בקצב מירוץ.

ופתאום…

אני שומעת:

“אמאאאאא!”

נופר עומדת על הברזלים מצד ימין וצועקת לי.

זה היה רגע השיא שלי.

הלב כמעט התפוצץ משמחה.

העיניים חיפשו את קו הסיום.

הכרוז קרא בשמי,

שלח נשיקה באוויר,

ואני נופפת לשלום על השטיח הורוד.

הרגליים שורפות.

ואני עשיתי את זה!

אני חוטפת את המדליה.

כי היא שלי.

כמו שהדרך הייתה שלי.

כל כולה.

ואני גאה במי שאני!

ואז הם באים.

הילדים. בעלי.

נכנסנו לפיצריה להתחמם –

0 מעלות עם רוחות.

והבן שלי, הבכור, ניגש אליי ואומר:

“אמא?, תמונה!”

המלצרית שואלת בעיניים מעריצות סיימת מרתון? כשהנהנתי בחיוך , היא לחצה לי את היד ואמרה:

“יש כבוד.”

ואני חשבתי על ה-6 קילומטרים האלו לימדו אותי שזמן הוא אשליה.

שאנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים על עצמנו.

שברגע הזה – יש כוח שאין לו סוף.

ועכשיו אפשר להמשיך לדבר הבא 😅

נועה שטטלנדר קואוצ׳רית לשינוי קריירה יזמות ושיווק מרטוניסטית